הם היו עשרה

בקיץ 1960 יצא הבמאי ישראלי יליד גרמניה להרפתקה: עם 125 אלף דולר שגייס באירופה הוא צילם כאן, ביער שגב, מערבון – או בעצם “מזרחון”: סיפורם של עשרה ביל”וי (תשעה גברים ואשה אחת הנשואה לאחד מהם – אך מאוהבת באחר) שמגיעים מאירופה לכבוש אדמה ולבנות יישוב בארץ ישראל עוינת בה שולטים הטורקים ויושבים הערבים. וכמו הביל”ויים גם מפיקי הסרט נאחזו בארץ: במשך שלושה חודשים ישבו דינר, ואנשי הצוות בהם והשחקנים עודד תאומי, נינט דינר, דודיק סמדר ונסים עזיקרי, באוהל ובבתים ריקים בכפר הערבי מעאר הסמוך, כדי להיכנס לאווירה. המשכורת – 400 לירות בחודש – חולקה שווה בשווה וכולם עשו הכל: את השדות זרעו השחקנים באמת – ואת החיטה הם קצרו באמת בסצנת הסיום. מי שהיה צריך להרים טלפון נסע עד לעכו, שם היה הטלפון הקרוב ביותר. התוצאה היא סרט יוצא דופן לזמן בו נעשה, שזכה להצלחה אמנותית וביקורתית והיה הסרט הראשון בעברית שהופץ בעולם (על ידי “פוקס המאה ה-20”). הסרט מהווה היום גם פיסת תיעוד כמו דוקומנטרי של תקופה בה לא היו בגליל כבישים גדולים וקניונים בצד הדרך.